העבודה ברחוב בשעות הלילה, בניסיון ליצור קשר עם נוער משוטט, היא חוויה שתמיד מוציאה אותי מאזור הנוחות שלי. בכל פעם שאני ניגשת לפתוח בשיחה, אני מודעת מאוד להבדלי הגילאים, התרבות והשיח בינינו. זכורה לי במיוחד שיחה אחת שבה הפער הזה מאוד בלט לי. פגשתי שני נערים בני 14 שהקרינו סביבם הילה ברורה של 'החברים הכי טובים'. שאלתי אותם אם הם חברים מהשכונה או מבית הספר, והם ענו : "מה פתאום? מהאינסטגרם ".

בפעם הראשונה ששמעתי את התשובה הזו הופתעתי, ואם לומר את האמת, אפילו נלחצתי. כמו רוב המבוגרים, עולם הרשתות החברתיות היה זר ולא מוכר לי, ובעיקר מבהיל. מה שידעתי עליו הצטמצם בעיקר לכמות הפגיעות שמתרחשות שם, ולכן פצחתי איתם בשיחת מוטיבציה שכותרתה 'מוגנות ברשת'. היא נמשכה בדיוק שתי דקות, ולאחריה הם שלפו את הפלאפון והמשיכו להיות "לא מוגנים", בלעדי.

לפני שלושה שבועות ציינה המדינה את השבוע הלאומי לגלישה בטוחה ברשת. הרבה נתונים פורסמו על חוסר הביטחון של בני נוער וילדים במדיה החברתית. בין היתר הוזכר בדו"ח של מוקד 105 כי 43% מבני הנוער נפגעו ברשת בשנה האחרונה. 32% מתוכם לא דיווחו על כך לאף מבוגר או גורם מקצועי. המודעות לסכנות ברשת חשובה מאוד, אבל כשזו נקודת המבט היחידה שלנו על העולם הזה, יש כאן בעיה רצינית . לפי אחד הנתונים הכי מעניינים שפורסמו באותו שבוע, הילדים ובני הנוער גולשים לפחות ארבע שעות כל יום, אך רוב הוריהם משוכנעים שהם גולשים הרבה פחות זמן . אני בטוחה שההורים שענו על הסקר הם הורים דואגים ומעורבים בחיי ילדיהם. לכן עולה השאלה – למה נוצר הפער הזה?

כשהשיח עסוק רק בהפחדה, לא נשאר מקום לסקרנות. אי אפשר ללמוד ולהכיר עולם שמסומן כזר ומסוכן – בטח שלא להישאר עם ראש פתוח לגביו. הרשתות החברתיות כאן כדי להישאר. להתייחס אליהן כאל אויב במקרה הרע, וכאל משהו שצריך להתעלם ממנו במקרה הטוב, לא יוביל אותנו לצמצום הפער. הזירה הזו שייכת ברובה לילדים ולבני הנוער וכך קורה שחלק גדול מחייהם מתנהל ללא נוכחות מבוגרים. אין יד מכוונת, אין מקום להתלבט או לשאול ובטח שאין אפשרות לקבל חינוך מועיל ואיכותי על הרשתות החברתיות והשימוש בהן.

רוב המבוגרים לא נולדו וגדלו בעולם שבו דרך התקשורת הזו הייתה קיימת. לכן היחס אליה תמיד יהיה אמביוולנטי. לעומת זאת, עבור בני נוער וילדים רבים, הרשת היא לא עוד זירת מפגש כמו בית הספר או תנועת הנוער, וגם לא צורת בילוי כמו סרט או משחק חברתי. היא שזורה בכל רגע ורגע בחייהם. היא האמצעי שדרכו הם חווים ורואים את העולם. לכן חשוב שנתחיל להתייחס אליה בהתאם .

האם זה אומר שכולנו צריכים לרוץ להוריד עכשיו את האפליקציה החדשה ולעקוב אחרי ילדינו בכל רגע ביום? לא בהכרח. נדרשת קודם כל סקרנות ופתיחות מצידנו. הם צריכים לדעת שהעולם הזה לא מפחיד אותנו, שאפשר לדבר איתנו על כל מה שקורה, ובעיקר – שאנחנו מעוניינים להיות חלק ממנו.

הדרך לעשות את זה היא לשאול, לחקור, להזמין לשיח ולהיות מוכנים גם ללמוד . אפשר, לדוגמה, להכניס בתוכניות החינוכיות זמן שיח על הרשתות החברתיות. וברמה המשפחתית, במקום לכלות את זמננו בלקצוב לילדים את זמן המסך, אפשר להפוך אותו לזמן של ביחד. לבקש מהם להסביר, למשל, כיצד הם מחליטים מה לצלם ומה לשתף, איך הם בוחרים לאיזה חבר להגיב ולאיזה לא. מניסיון, ברגע שעוברים את השלב המביך, ומוכנים להכיר בכך שאנחנו לא מרגישים בנוח כמוהם ברשת החברתית ,הסכר נפרץ – ומהצד השני מתגלה נהר שוצף של רצון לשיתוף ולחיבור מחודש.